Kesef Mishneh Chametz uMatzah 3 – כסף משנה חמץ ומצה ג‏ – Mishneh Torah

רמב״ם

פירוש

(א) כשבודק אדם ומחפש בלילי ארבעה עשר, מוציא את החמץ מן החורים ומן המחבואות ומן הזויות, ומקבץ הכל ומניחו במקום אחד עד תחילת שעה שישית ביום, ומבערו. ואם רצה לבערו בלילי ארבעה עשר, מבער^א: (ב) החמץ שמניח בלילי ארבעה עשר כדי שיאכל ממנו למחר עד ארבע שעות, אינו מניחו מפוזר ומפורד בכל מקום, אלא מצניעו בכלי או בזוית ידועה, ונזהר^ב בו, שאם לא נזהר בו ומצאו חסר, צריך לחפש אחריו ולבדוק פעם אחרת, שמא גררוהו העכברים: (ג) חל ארבעה עשר להיות בשבת, בודקין את החמץ בלילי ערב שבת, שהוא ליל שלשה עשר, ומניח מן החמץ כדי לאכול ממנו עד ארבע שעות ביום השבת, ומניחו במקום מוצנע, והשאר מבערו מלפני השבת. ואם נשאר מן החמץ ביום השבת אחר ארבע שעות, מבטלו, וכופה עליו כלי עד מוצאי יום טוב הראשון, ומבערו: (ד) היו לו כיכרות רבות של תרומה וצרך^ג לשרפה ערב שבת, לא יערב טהורה עם הטמאה וישרוף, אלא שורף טהורה לעצמה וטמאה^ד לעצמה ותלויה לעצמה, ומניח מן הטהורה כדי לאכול עד ארבע שעות ביום השבת בלבד: (ה) מי ששכח או הזיד ולא בדק בליל ארבעה עשר, בודק בארבעה^ה עשר בשחרית. לא בדק בשחרית, בודק בשעת הביעור. לא בדק בשעת הביעור, בודק בתוך החג. עבר הרגל ולא בדק, בודק אחר הרגל, כדי שיבער מה שימצא מחמץ שעבר עליו הפסח, מפני^ו שהוא אסור בהנייה: (ו) כשבודק החמץ בליל^ז ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר, או בתוך הרגל, מברך קודם שיתחיל לבדוק, ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על ביעור חמץ, ובודק ומחפש בכל המקומות שמכניסין להם חמץ, כמו שביארנו. ואם בדק לאחר הרגל, אינו מברך: (ז) כשגומר^ח לבדוק, אם בדק בליל ארבעה עשר, או ביום ארבעה עשר קודם שש שעות, צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו^ט, ויאמר, כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו ולא ידעתיו^י, הרי הוא בטל והרי הוא כעפר. אבל אם בדק מתחילת שעה שישית ולמעלה, אינו צריך^יא לבטל, שהרי אינו ברשותו, שכבר נאסר בהנייה: (ח) לפיכך אם לא ביטל קודם שש, ומשש שעות ומעלה^יב מצא חמץ שהיה דעתו עליו, והיה בליבו, ושכחו בשעת הביעור ולא ביערו, הרי זה עבר על ״לא יראה״ (שמות י״ג:ז׳) ו״לא ימצא״ (שמות י״ב:י״ט), שהרי לא ביער ולא ביטל, ואין הביטול עתה מועיל לו כלום, לפי שאינו ברשותו, והכתוב עשהו כאילו הוא ברשותו לחייבו משום ״לא ייראה״ ו״לא יימצא״. וחייב לבערו בכל עת שימצאנו, ואם מצאו ביום טוב, כופה עליו כלי עד לערב ומבערו. ואם של הקדש הוא, אינו צריך לכפות עליו^יג, שהכל פורשין ממנו: (ט) מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה, או לאכול בסעודה^יד של מצוה, כגון סעודת אירוסין ונישואין, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, אם יכול לחזור ויבער^טו ויחזור^טז למצותו, יחזור, ואם לאו, יבטל בליבו. יצא להציל מיד הגייס^יז, מן הנהר, מן הדליקה ומן^יח המפולת, יבטל בליבו ודיו. יצא לצורך עצמו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו, יחזור מיד. ועד כמה הוא חוזר, עד כביצה. היה פחות מכביצה, מבטלו בליבו ודיו: (י) מי שהניח עיסה מגולגלת בתוך ביתו ויצא, ונזכר אחר שיצא והוא יושב לפני רבו, והיה ירא שמא תחמיץ קודם שיבוא, הרי זה מבטלה בליבו קודם שתחמיץ. אבל אם החמיצה, אין הביטול מועיל כלום, אלא כבר עבר על ״לא יראה״ (שמות י״ג:ז׳) ו״לא ימצא״ (שמות י״ב:י״ט), וחייב לבער מיד כשיחזור לביתו: (יא) כיצד ביעור חמץ, שורפו, או מפרר^יט וזורה לרוח, או זורקו^כ לים. ואם היה החמץ קשה, ואין הים מחתכו^כא במהרה, הרי זה מפררו^כב ואחר כך זורקו לים. וחמץ^כג שנפלה עליו מפולת, ונמצא עליו עפר שלשה טפחים או יתר, הרי הוא כמבוער, וצריך לבטל בליבו אם עדיין לא נכנסה שעה שישית:
נתנו לנכרי קודם שעה שישית, אינו צריך לבער. ואם שרפו קודם^כד שישית, הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח, אבל אם שרפו משעה שישית ולמעלה, הואיל והוא אסור בהנייה, הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים, ולא יאפה בו, ולא יבשל בו^כה. ואם אפה או בישל^כו, אותה הפת ואותו התבשיל אסור בהנייה. וכן הפחמין שלו אסורין בהנייה, הואיל ושרפו^כז אחר שנאסר בהנייה:רמב"ם מדויק, מהדורת הרב יצחק שילת (ירושלים, תשפ"א) עם תיקונים, כל הזכויות על המהדורה הדיגיטלית שמורות לעל־התורה. למבוא למהדורה לחצו כאן.
ספר זמנים מוקדש לזכר נשמת מורינו ורבינו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
מאחד מתלמידיו

הערות

^א ד (גם פ, ק): מבערו. שינוי לשון שלא לצורך.

^ב ד (גם פ): ויזהר בו. אף זה שינוי לשון שלא לצורך.

^ג בב1 תוקן ל: ונצרך. ד: וצריך. אך ׳וצרך׳ הוא בבנין קל.

^ד ד (גם ק) [מ׳טהורה׳]: טמאה לעצמה וטהורה. הקדים טמא לטהור.

^ה ד: ארבעה. אך במשנה פסחים א, ג בכ״י רבנו כבפנים.

^ו בב2 לית.

^ז ב2-1: בלילי. וכך ד (גם פ).

^ח ב2-1: וכשגומר. וכך ד (גם פ).

^ט בב2 לית מ׳ואינו׳.

^י בד׳ לית מ׳ולא׳, וחסרון הניכר הוא.

^יא ד (גם פ): יכול. אך בכתבי⁠־היד כבפנים.

^יב ב2: ולמעלה. וכך תוקן בב1. וכך ד (גם פ, ק).

^יג בד׳ (גם פ) נוסף: כלי. אך בכתבי⁠־היד לית.

^יד ב1: סעודה. וכך ד (גם פ, ק). ובמשנה פסחים ג, ז בכ״י רבנו: ולאכול סעודת אירוסין.

^טו ב2-1: ולבער. וכ״ה במשנה פסחים שם בכ״י רבנו. וכך ד (גם פ, ק).

^טז ב1: ולחזור. וכך ד (גם פ, ק). אך במשנה פסחים שם בכ״י רבנו כבפנים.

^יז ב2-1: הגוים. אך במשנה פסחים שם בכ״י רבנו כבפנים.

^יח ב2 (מ׳מן הנהר׳): מיד הנהר מיד הדליקה מיד. וכ״ה במשנה פסחים שם בכ״י רבנו.

^יט ב1: פוררו. ד (גם פ, ק): פורר. אך במשנה פסחים ב, א בכ״י רבנו כבפנים.

^כ ב2: מטיל. וכ״ה במשנה פסחים שם בכ״י רבנו.

^כא ב2: מפרכו.

^כב ב2: מפרכו.

^כג ב1: חמץ. וכך ד.

^כד בב2 נוסף: שעה. וכך ד (גם פ, ק).

^כה בד׳ (גם ק) לית. וחסרון המורגש הוא.

^כו ב1 (מ׳אפה׳): בישל או אפה. וכך ד.

^כז ד: ושורפו. שינוי לשון לגריעותא.

(ד) היו לו ככרות רבות של תרומה וצריך לשרפה ערב שבת וכו׳ – תימה דמשמע דדוקא היכא דצריך לשרפה ע״ש וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשבת דאכתי לא מטא זמן איסורא אבל אי הוה מטא זמן איסורא וכגון שחל להיות [ערב] פסח בשאר ימי השבוע אפילו יערב טהורה עם טמאה או תלויה לית לן בה ובגמרא דברו בסתם ולא חלקו וצ״ע: (ו) כשבודק החמץ בליל י״ד וכו׳. ואם בדק לאחר הרגל אינו מברך וכו׳ – וא״ת מ״ש דבתוך הרגל מברך ואחר הרגל אינו מברך כיון דתרוייהו זמן איסורא ותירץ ה״ה שבתוך הרגל כיון שהוא מצווה שלא יראה שום חמץ ברשותו ודאי יש לו לברך אבל לאחר הרגל שהוא אוכל חמץ ואין הבדיקה אלא כדי להבדיל בין חמץ זה שעבר עליו הפסח לחמץ אחר וא״כ היאך יברך על ביעור חמץ. ולא נהירא דהא שייך לברך על ביעור חמץ זה שהוא מבער. לכך י״ל דכיון דקי״ל כר״ש דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה אלא משום קנסא וסוף סוף אם נתערב מותר וכמ״ש רבינו פ״א וכיון שכן כיון שעבר עליו הפסח אם השהה אותו מעתה אינו עובר עליו וכיון שאינו עובר עליו אפילו מדרבנן בשהייתו מכאן ואילך היאך יברך על ביעורו אבל בתוך הרגל שכל שעה שמשהא אותו עובר עליו שייך לברך. כתב ה״ר מנוח אבל אם בדק מתחלת שעה ששית אינו צריך לבטל. כלומר אינו יכול לבטל ודכוותה אין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב וכו׳ הר״מ: (ח) ואם מצאו ביו״ט כופה עליו כלי וכו׳ – הקשו בהגהות יבערנו במקומו והא אית ליה לר׳ יהודה מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ותירצו דהכא איירי בשבטלו. ולדעת ה״ה שכתב דאפילו לא ביטל עסקינן י״ל שכשהתירו הבערה שלא לצורך ה״מ בשיש צורך היום קצת וכ״ת הא איכא צורך היום כיון דאיכא מצוה ליתא דהא שריפת קדשים מצות עשה ואינו דוחה יו״ט ועוד דהא אמרינן בספ״ק דכתובות (דף ז׳.) דלא אמרינן מתוך אלא בהנאה השוה לכל נפש פי׳ לכל גוף אדם והכא ליכא הנאה לשום גוף. והתוס׳ פ״ק דכתובות תירצו דלעולם בשלא בטלו ומאי דלא שרינן לשורפו משום מתוך היינו טעמא משום דאסור לשורפו מדרבנן משום מוקצה דאסור לטלטלו וקשה לי על דבריהם וכי משום איסורא דרבנן שרינן ליה להשהותו ולעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. וי״ל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם ועוד דאילו לעבור על איסור מוקצה צריך קום עשה ולעבור על בל יראה בשב ואל תעשה הוא ורצונו היה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דלא אמרה תורה בל יראה ובל ימצא אלא כשברשותו היה לבערו ואינו מבערו אבל אם הוא אנוס לא וזה אנוס הוא. והר״מ תירץ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטל ליה לא מקיים מצות תשביתו: (ט) מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור וכו׳ יצא להציל מיד הגייס מן הנהר וכו׳ – כתב ה״ה יבטל בלבו פי׳ ולא יחזור ואפילו יש שם שהות והטעם דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה וכ״כ רש״י בפירושיו ול״נ דמשום חומר סכנת נפשות אפילו אי לא הוה סגי בביטול ואפילו שיש שהות לא היו מצריכין אותו חכמים לחזור ולבער שמא יטרד בביעורו ויתבטל מהצלת נפשות. ואפשר שגם רש״י מודה בזה אלא דקושטא דמילתא קאמר דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי: (יא) כיצד ביעור חמץ וכו׳ – נראה שרבינו מפרש הא בחיטי הא בנהמא דחיטי שהחמיצו לא בעי פירור אלא זורקן לתוך המים ואפילו מכונסין מפני שהמים מפזרים אותם אבל נהמא בעי פירור שאין המים מחתכין אותו. כתב הטור באורח חיים שהגאונים פסקו כחכמים דאמרי מפרר וזורה לרוח או מטיל לים פירוש גם יפרר כשיזרוק לים ולא ישליכנו שם שלם כן כתב הר״ם במז״ל. ואם מה שאמר שכן כתב הר״ם במז״ל חוזר לכל מה שכתב למעלה אי אפשר שהרי רבינו בפירוש נראה מדבריו דדוקא בזורה לרוח בעינן פירור אבל לא בזריקה לים שכן כתב ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו וכו׳ הרי שלא הצריך פירור אלא לחמץ קשה דהיינו (בתחילת דבריו כתב איפכא וצ״ע) חיטי דרב יוסף אבל שאר חמץ לא בעי פירור. אלא ע״כ יש לנו לומר שמה שאמר וכן כתב הרמב״ם לא קאי אלא לענין מה שאמר שהגאונים פסקו כחכמים וא״ת אליבא דכ״ע במאי איפלגו ר״י ורבנן דהא כיון שהטילו לים או זרה לרוח הרי הוציאו מרשותו ולמה לי פירור לר״י בכל חמץ ולרבנן בחמץ קשה ואע״ג דאמרינן בפ״ק דפסחים ואף ר״י לא קאמר דוקא בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מ״מ קשיא דאפילו בשעת ביעורו השבתה מיהא בעי פי׳ להטיל לים או לזרות לרוח ולרבנן בכל זמן נראה דבעי הטלה לים וזריה לרוח דמדקאמר דלא אמר ר״י בשריפה אלא שלא בשעת ביעורו וכו׳ משמע דלרבנן לא שני להו בין שעת ביעור לשלא בשעת ביעורו ואמאי לא סגי להו בהוצאה מרשותו. וי״ל דלעולם שאני להו דבשעת ביעורו דוקא בעי זריקה אבל שלא בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר והא דלא מפליג התם לרבנן משום דאיירי התם אליבא דר׳ יהודה פריש מילי דר״י אבל אה״נ דלרבנן מתחלת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי וזהו שכתב רבינו נתנה לעכו״ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער שנראה שמה שכתב בתחלת הענין כיצד ביעור חמץ וכו׳ מיירי מתחלת שעה ששית ולמעלה או שאין שם עכו״ם ליתנו לו ורוצה לבערו קודם שעה ששית, א״נ שלא בשעת ביעורו היינו שעה ששית וכדפירש״י ושעת ביעורו היינו תחלת שביעית, או כדפי׳ ר״ת ושעת ביעורו היינו שעה ששית ושלא בשעת ביעורו היינו שעה שביעית והשתא ר״י ורבנן פליגי בשעה ששית אבל בשעה שביעית השבתתו בכל דבר כלומר דאפילו ר״י לא בעי שריפה אלא במפרר וזורה לרוח או מטיל לים סגי והיינו לרש״י, ולר״ת הוי איפכא דפליגי בשעה שביעית אבל בשעה ששית השבתתו בכל דבר וזה נראה עיקר יותר. ואותן בני אדם המשימים חמץ בצדי רה״ר בשעה ששית או שביעית שלא כדין הם עושים שמשהגיעה שעה ששית צריך לבערו מן העולם וכן משמע בהגהות מימוניות ופסק רבינו כרב יוסף וצריך טעם למה דהא רבה ורב יוסף הלכה כרבה בר מתלת וצ״ע. כתב הר״מ דאע״ג דידע חמץ במקום שאינו עשוי ליגלות ואינו מצוי בבית דסגי ליה בביטול היכא דבטליה מדעתיה שלא בהערמה שאין דעתו לחזור וליהנות ממנו לעולם: [חמץ שנפלה עליו כו׳ ג׳ טפחים כו׳ – בגמ׳ (ל״א:) תנא] כמה חפישת הכלב פירושו כמה יהא מכוסה ולא נחוש בו לחפישת הכלב ג׳ טפחים וא״כ בג׳ טפחים סגי ליה. ומ״ש: או יותר – דלא נימא דכי הוי יותר משלשה טפחים אפילו ביטול לא ניבעי קמ״ל. כתב הר״מ בספרים המדוייקים גרסי אם עדיין לא נכנסה שעה ששית נותנו לעכו״ם ואינו צריך לבער, וי״ס דגרסי נתנו לעכו״ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער, פי׳ דקי״ל (דף כ״א.) כב״ה דכל שעה שמותר לאכול מותר למכור ואף על פי שהחמץ נשאר קיים אין בכך כלום: ואם בישל או אפה אותה הפת וכו׳ – ודוקא שהאבוקה כנגדו הרב רבי משה:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Rambam

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון